בנם של עוזית ועמי. נולד ביום 9.11.1984 באלפי מנשה, אח למיטב הבכור ולגפן, בת הזקונים.

כילד היה שמח ומאושר, אוהב מוזיקה, טבע וכדורגל, פעיל בצופים ומוקף בחברים.
בגיל 15 החל לנגן בגיטרה, ומאז ליוו אותו צלילי המיתר כל מהלך חייו.
בצבא שירת בין השנים 2003 ל-2006 כחובש קרבי בגדוד 932 בחטיבת הנח״ל, ובנוסף לדאגתו לחיילים הוא גילה רגישות רבה לסבל האוכלוסייה האזרחית, אותה פגש ובה טיפל במסגרת תפקידו.
ביומנו כתב: ״אני שוחר שלום בין אדם לאדם ומאמין באדם, בזולת״.
ביום 19.10.2004 טיפל כחובש במחנה דותן הסמוך לג׳נין בחברו לגדוד, סמ״ר יאיר תורג׳מן ז״ל, אשר נפגע מיריות מחבל פלשתיני. חרף הטיפול הרפואי נפטר יאיר מפצעיו, ומותו הותיר בליבו של רוה צלקת אשר לא הגלידה.
המחשבות על האדם שהפך להיות כתוצאה מהשירות הצבאי, כולל חוסר יכולתו להציל את חברו, המשיכו לרדוף אותו כל ימיו. רק בשלב מאוחר הבין שהוא סובל מ״פציעה מוסרית״ – מצב בו האדם פועל בניגוד לערכיו ולכן מתרחק מעצמו ומתקשה לתת אמון בעולם, אשר מאפשר לחוסר המוסריות הזו להתקיים.
לאחר השחרור נסע להודו, שהה במנזרים והתנדב לעבוד בבתי יתומים. כשחזר למד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
בניסיון להתמודד עם הכאב המפעם בו נסע רוה לתקופות שונות לספרד והתמחה בנגינת הפלמנקו, בה מצא נחמה ושמחה. בין תקופות אלה חזר אל חיק המשפחה ואל חברי ילדותו מאלפי מנשה, לצבור כוח להמשך.
רוה היה אדם מיוחד במינו – ברוך כישרונות, רגיש לדופק לבו של האדם ושל העולם, לא מוכן להשלים עם עוולות מכל סוג שהוא, כותב נפלא ומוזיקאי בחסד.
בהיותו בעל מודעות אקולוגית וסביבתית גבוהה, יזם ופיתח אתר קומיקס לחינוך ילדים לחשיבות השימוש באנרגיה סולארית, ופעל לפתח אפליקציה לקידום מסעדות טבעוניות.
לצד פעילותו זו רוה הרגיש שכוחותיו להתמודד עם המשבר הפנימי ועם זיכרונותיו משירותו הצבאי אותם חווה, הולכים וכלים. בקיץ 2022 יצר קשר לראשונה עם הוריו השכולים של יאיר תורג׳מן ועם יתר החובשים אשר שירתו עימו בתאג״ד בעת שירותו הצבאי, וסגר עמם מעגל.
בתאריך 20.7.2022, כשהוא בן 37, החליט לשים קץ לחייו, מתוך מטרה להרגיע את הכאב החזק איתו התהלך בעולם. זמן קצר לאחר מכן הוכר כחלל צה״ל.
מילותיו האחרונות במכתב הפרידה שהותיר אחריו היו ״המנגינה תמשיך להתנגן״.

​

---

​

רוה מספר על עצמו:

״אני אוהב היסטוריה, ספרות ופילוסופיה מגיל צעיר, וגם ישבתי על ספסלי האוניברסיטה על מנת להעמיק בהם יותר.

לאחר מספר מפגשים די אקראיים עם המוות אשר חוויתי בעת שירותי הצבאי כחובש קרבי, החלטתי שאני מעדיף להתרכז בחיים, ושואף לחיותם בצורה הכי חופשית ויצירתית שניתן. את זאת לימדו אותי גם סבה וסבתה של אמי שחיו והושמדו בגרמניה, אך הותירו לנו מכתבים מלאי חוכמה והומור. למדתי לנגן במספר סגנונות, חוויתי מדיטציה עם נזירים בודהיסטים, ניסיתי את מזלי בעולם העסקים, וטיילתי באזורים נידחים בהם מבקרים מעט מאד אנשים.

במסעותיי לעבר החופש תוך חקירה פנימית וחיצונית, הגעתי למקומות מרהיבים שלא דמיינתי את קיומם. חוויתי בהם יופי שאינו ניתן לתיאור, אך גם צללתי למעמקים חשוכים, שהותירו אותי ללא מנגינה וללא מילים.

את דרכי בחיים מלווים גיטרה וכלי כתיבה, שמאפשרים לי לתקשר עם העולם. עולם שאנו אפילו לא מבינים חלקיק ממנו, ובכל זאת מרגישים שאנו חלק מהותי מקיומו.״