רווצ'ה ילד שלי אהוב, מוכשר, ורגיש כל כך. 
לפני כמה ימים, בזמן שסבלך כמעט הציף אותך, אמרת לי:
"אמא, הייתי רוצה להיות פיורד. פשוט לנוח לי בשקט במקום יפה, בלי להצטרך לעשות שום דבר ובלי להרגיש שאני כל הזמן עושה טעויות ומאכזב אנשים אחרים".
אז הלכנו במחוזות הדמיון אל הפיורד והיינו שם, שנינו.
לא תיארתי לעצמי שזה כל כך מצא חן בעיניך, שתרצה להמשיך את זה גם הלאה, ובאמת להפוך להיות פיורד יפה, שליו ורגוע, כמו שאתה עכשיו. היית המקשיבן הכי טוב שאני מכירה, אוהב המוזיקה והטבע הכי שמח שאני מכירה, קורא הספרים הכי יסודי ומעמיק שאני מכירה, וגם קורא האנשים הכי מדויק שאני מכירה. 
לשוחח איתך, על כל נושא, היה תענוג צרוף. 
 

אבל היה גם את הצעיף שירד עליך מהרגע שהתגייסת לצבא, שגרם לך להתרחק מעצמך, ולא איפשר גם לנו להכיר אותך עד הסוף. רצית, כל כך רצית, שנוכל לעזור לך וניקח ממך את ההר הכבד שהכביד על ראותייך ולא נתן לך לנשום. הר של תחושה שיש פער ענקי בין היופי והשלווה שאתה כיוונת אליהם בכל מאודך, וגם יזמת פרויקטים שינסו לשנות את העולם בכיוון הזה, לבין הידיעה שהחיים לרוב אינם כאלה, ואינם בנויים לפילוסופים רגישים בעלי לב ענק, ועור דק שהכל חודר דרכו. 
בחייך הקצרים חצית יערות, לגמת חוויות לצלילי מיתר, טבלת באגמים והעפלת אל פסגות של קושי ושל יופי. כל אלה אולי הקטינו לפעמים את ההר שישב על לבך, אבל לא ממש ידעו להעלים אותו.
גם האהבה שבה עטפנו אותך, בתוך המשפחה ובין החברים המסורים שלך, לא הספיקה כדי לסייע לך להגיע לאותה שלוות הנפש שאותה כל כך רצית.
היום, בן יקר שלי, אני רוצה לבקש סליחה  פעמיים – גם על חוסר היכולת  שלי לעזור לך כשלא עמדתי לצידך אחרי שהודעת שאתה לא רוצה להתגייס כי זה אומר לפעול נגד ערכיך ומשהו לא טוב יקרה לך, וגם במהלך כל השנים הארוכות מאז השיחרור, כשלא ידענו להעריך את גודל ההר שיושב על לבך ואת כובדו, וחשבנו שאהבתנו אליך תדע להמיס אותו.
עכשיו נפשך הכואבת נטלה בידיה את האיש הנהדר שאתה, והובילה אותך לטיול אל ארץ הפיורדים השלווה.
בדרך אתה מלמד את כולנו שיעור אחר, חדש, והוא – איך לחיות עם החור הענקי שהותרת בלב אצלנו, ואצל כל מי שזכה להכיר אותך?
ביום ההולדת האחרון שלי, לפני חודש, הענקת לי מחזיק מפתחות שחרוטים עליו "לאמא באהבה" ו"מוזיקה ושמחה".
רווצ'ה ילד שלי, למד אותנו איך עושים זאת, איך חוזרים לחיות באהבה עם מוזיקה ושמחה, כי אתה חכם מכולנו, ואני מבטיחה שהפעם נקשיב לך לעומק. 
אוהבת מאד, אמא.  

אני רוצה לספר קצת על אח שלי. 
הוא היה ילד מתוק ונער שקט, שהצליח בכל דבר בכל דבר שהוא בחר  להשקיע בו, בין אם זה לימודים או כדורגל. אני זוכר שעות על גבי שעות  של משחקי קופסה ביחד, וכשלא הייתי מציק לו כאח גדול אז הייתה לו  ילדות מאושרת.  
כשעמד לסיים את כיתה י"ב, הודיע לי ולאבא ואמא שהוא לא רוצה  להתגייס לצבא. אני חושב שזה היה המעשה הלא קונפורמיסטי הראשון  שעשה בחייו. כנראה שהוא ראה כבר אז את מה שאנחנו היינו עיוורים  מכדי לראות.  
לצערי הרב, באותה העת, במשפחה שלנו האופציה של לא להתגייס לצה"ל לא באה בכלל בחשבון, והוא נכנע למכבש לחצים שהופעל עליו, התגייס  לנח"ל והפך ללוחם ולחובש. במסע הכומתה שלו הוא לבש על המצח את  אותה פלנלית שאני לבשתי 4 שנים קודם בסיום מסע הכומתה שלי.  
רוה התגייס לצה"ל בשנת 2003 ,ובתור לוחם חי"ר בתקופת השיא של  האינתיפאדה השנייה הוא שירת המון בשטחים. הוא חווה חוויות כאובות,  שעל רובן למדנו רק לאחר שנים ממנו, אשר עמדו בסתירה לרגישות שלו  ולאהבת האדם שלו, וששחקו לאט לאט את הנפש שלו.  
ב-2004.10.19 ,במחנה דותן ליד ג'נין, פלשתיני ירה והרג את יאיר תורג'מן  זכרו לברכה, חייל מהגדוד של רוה, רוה היה אחד מהחובשים שטיפלו  ביאיר אך לא הצליחו להציל את חייו.  
כלפי חוץ רוה המשיך כרגיל, אבל הכאב והקושי לא נתנו לו מנוח מאז אותו  יום. 
מאז אותו יום רוה נע ונד בעולם, תרתי משמע. רוב הזמן ללא מטרה  מוגדרת. הוא התחיל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית, אבל לא  סיים את לימודיו. הוא לא הצליח לעבוד באופן קבוע, להיות בזוגיות  רצינית וחילק את זמנו בין ישראל לבין נסיעות ארוכות להודו, לדרום  אמריקה, לספרד, לפורטוגל ולמדינות אחרות. מקפיד שלא להיות במקום  אחד זמן רב מדי ותמיד ממשיך בתנועה ובבריחה. חוץ מחבורת חברי  הילדות שלו מאלפי מנשה שמלווים אותו כל חייו, לא הצליח ליצור קשרים  שהחזיקו.  
הוא חווה תקופות של דיכאון ושל קשיים נפשיים, אבל גם חווה רגעים רבים של אושר – הפך לנגן גיטרה קלאסית ברמה מקצועית, טייל  באינספור מדינות, כתב סיפורים קצים מלאי הומור, קרא המון ספרי  פילוסופיה וספרות והיה משכיל וסקרן בצורה יוצאת דופן, וגם ניסה לקדם  יוזמות מקוריות שונות – שהמכנה המשותף של כולן הוא הרצון שלו  לתרום למען הסביבה.  
פעם אחת הקים אתר אינטרנט וקומיקס למען אנרגיה ירוקה, פעם אחרת ניסה להקים פאנלים סולריים על גג הבית באלפי מנשה ולאחרונה ניסה  לחשוב על מטבע מבוזר שיעודד עסקים ידידותיים לסביבה.  
אבל האמת הכואבת היא שהוא פשוט לא הצליח להשתחרר מהמחשבות,  מהשדים ומהסבל המתמשך שבתוכו הוא חי, למרות שאי אפשר היה  לראות את הסבל הזה על גופו.  
רוה מעולם לא פגע באיש. הוא רק רצה לעשות טוב בעולם. אבל הוא לא  ידע איך. הוא היה כמו ילד שהולך לאיבוד ביער בלילה ולא מוצא את הדרך  הביתה.  
שלשום הסבל הכריע אותו. הוא לקח את חייו שלו, במעשה אחרון של  שליטה מוחלטת בחיים שהוא לא הצליח לשלוט בהם, ובמציאות שהוא לא  הצליח לשנות, למרות שניסה שוב ושוב. 
אני בטוח שהבחירה האחרונה שלו הייתה גם היא אלטרואיסטית. הוא לא  רצה להיות נטל על אף אחד, ולא הצליח לראות מוצא אחר.  
אין שום צדק בעולם שבו אדם כל כך טוב לב ורגיש כמו רוה צריך לחיות  חיים שלמים של סבל שמסתיימים בצורה כזאת.  
אין שום היגיון בעולם שבו אדם יכול להיות מוקף במשפחה הכי אוהבת  שיש, ובחברים הכי טובים שיש, עדיין יכול להרגיש בודד כמו אדם שמשייט  לבד בחלל.  
רוה מבחינתי הוא חלל צה"ל. צבא שהוא לא רצה לשרת בו בעימות שהוא  שנא להיות חלק ממנו. אבל העימות והמוות נכפו עליו, גם על ידי, ביהירותי – ואני לעולם לא אסלח לעצמי על כך.  
רוה כתב פעם סיפור קצר על צבא שבו יש יותר חיילים שנהרגים  מהתאבדויות מאשר מלחימה שהיה אלגוריה לחיים שלו, והוא דיבר  בפתיחות ובכנות על אותו רגע בשנת 2004 כשחייו השתנו. כמו בשיר בלדה  לחובש על החובש שנתן את חייו – גם רוה נתן את חייו, וההבדל היחידי  היה ביום מותו.  
את חייו הוא בחר לסיים בירי, אבל הכדור שהכריע אותו נורה כבר לפני 18 שנים, ומאז, במשך שנים, הוא גסס לאיטו לידינו, ואנחנו לא ידענו איך  להושיע ולעזור די הצורך.  
רוה אחי שלי, בכל העולם ניסית לברוח, אבל בסוף כנראה שהיית צריך  לחזור לבית של אבא ושלא אמא בשביל למצוא את המנוחה האחרונה.  אבא ואמא וגפן שבורים עכשיו כי בלתי אפשרי לדמיין חיים בלעדיך.  
אני מבקש סליחה שלא הייתי אח טוב יותר עבורך. כילד רצית להיות קרוב  אלי ולא מיד איפשרתי את זה, וכמבוגר לא תמיד ידעתי איך להתקרב אליך. לפני שלושה שבועות ישבנו לבד על החוף בתל אביב, צחקנו ונהנינו,  ואני חשבתי שאולי הכל יהיה בסדר. אני מבקש סליחה שלא הייתה שם  לצידך שלשום לתת לך חיבוק ארוך שאולי היה משנה את הכל. לנצח נזכור  אותך צוחק, מחייך ומנגן על הגיטרה. אני אוהב אותך. 

כל חמישי החבורה שלנו נפגשת.
13 אחים בני 37 שלא מצליחים להפרד אחד מהשני ליותר משבוע.
פעם זה היה להפגש במגרש כדורגל במתנ"ס, היום זה התחלף בג'ויסטיק ופיפ"א. הזדקנו קצת.
מה שבטוח – בשניהם היית אמן, והחיוך נשאר אותו חיוך. 
למרות שנפגשים כל שבוע, לך נתנו אישור מיוחד, יכולת לנסוע גם לשנה ועדין כשהיית חוזר זה היה כאילו לא עבר זמן בכלל.
זה ברור שאנחנו מחכים לך בבית של אחד מאיתנו ביום חמישי וכשאתה חוזר אנחנו הולכים לשבת על צ'אי עם חלב שקדים (החלבצ'ה המפורסם). יושבים לשמוע את כל החוויות שלך בארצות אחרות, על אנשים שפגשת ועל מקומות שניגנת בהם פלמנקו. היית יכול לג'מג'ם שעות עם חברים ועם זרים שתוך שניה נהיים החברים שלך. בכל העולם יודעים מי זה רווצ'ה. בהודו, בפורטוגל, בספרד, באמסטרדם, ברומניה, באלפי מנשה, כולם מכירים את האומץ שלך, את השמחת חיים וההתלהבות, והשקט שלך. 
כל פעם חוזר עם רעיון חדש ומהפכני איך להפוך את העולם להרבה יותר טוב ועם הרבה חמלה.
זה מה שהעסיק אותך כל יום.
בנתיים הפכת את העולם שלנו לכזה, למצחיק, אופטימי, מלא אהבה וסיפורים שיכולים לכתוב עליהם סרטים.

אתמול היה מפגש אחר, לא ויתרנו עליו - כי לא מוותרים על חמישי חברים.
היית נוכח יותר מתמיד, הגיעו מלא אנשים שאוהבים אותך, הערב הזה היה רק בשבילך, וחסר לך שלא תמשיך להגיע.

ביום רביעי כתבת לנו בקבוצה משפט אחרון, המסר שתמיד ניסית להעביר "כולנו בני אדם בשר ודם, וכולנו רוצים לחיות חיים יפים"

אוהבים אותך רווצ'ה

רוה , רוצ'ה ,תלתלים , פוקיטו ,פלביוס 
היית לי כאח ותמיד תהיה.
תמיד ידעת להיות לצידי ומקווה שגם אני בשבילך.
הייתה לך סוג של גאונות וייחודיות שאין כמוה בעולם.
הלוואי שבני האדם יהיו יותר כמוך,
רגישים , טובי לב ובעיקר אמפטיים אחד לשני.
השארת עולם יותר טוב אחרייך ואשתדל ליישם את הטוב שלמדתי ממך בחיים.
מתגעגע אלייך מאוד
תודה לך על שנים כל-כך טובות
אתה חלק ממני
אוהב אותך
יאיר 
16.9.2022

לבני רוה ז"ל,
שחי את חייו באומץ, אמונה ואהבה,
עד שהאור שבתוכו נשבר
והפך לקשת. 
(בהשראת שירו של נריה יעקב)

​

שַׁאֲגַת הָאִמָּהוֹת / עוזית דגן
כְּשֶׁהֵן יוֹלְדוֹת הֵן נוֹשְׁכוֹת שְׂפָתַיִם
לֹא לְהַפְרִיעַ אֶת מְנוּחַת
כְּשֶׁהֵן מְאֻשָּׁרוֹת הֵן מַחְנִיקוֹת רִקּוּד פָּרוּעַ
לֹא לְהָעִיר אֶת שַׁלְוַת 
כְּשֶׁהֵן שׁוֹלְחוֹת לַצָּבָא הֵן מְהַסּוֹת פַּחֲדֵיהֶן 
לֹא לְהַחְלִישׁ אֶת גְּבוּרַת
וּכְשֶׁהֵן פּוֹגְשׁוֹת אֶת הַצַּעַר שֶׁאֵין לוֹ סוֹף הֵן שׁוֹאֲגוֹת לֶהָרִים - 
לְהַפְרִיעַ אֶת מְנוּחַת
לְהָעִיר אֶת שַׁלְוַת 
לְשַׁנּוֹת אֶת גְּבוּרַת 
לְהִוָּלֵד מִשַּׁאֲגַת.

מכל השאגות, אני בוחרת לשאוג את שאגת האהבה.
זו של הצבע הלבן, שמכיל בתוכו את כל הצבעים שבך:
צבע החיבוק,
צבע העיניים שמבקשות טוב בעולם ובאדם,
צבע הלב הקשוב,
צבע החוכמה הפנימית והעמוקה 
שמצויה בכל פרח היודע מתי לפרוח ומתי לסגור את עליו,
צבע ההתבוננות המחויכת, 
צבע היכולת לשאול שאלות שאין עליהן תשובה,
צבע אהבת הצלילים והרמוניית הטבע,
צבע הציפורים הנודדות המבקשות בית לנפשן,
צבע התשוקה למילים מעוררות חשיבה,
צבע הכמיהה לשלום.
מאז שהפכת לקשת, 
כל צבעייך מתקמרים בתוכי
בחמלה גדולה,
שבים להיות
אור.
16.9.2022 (פורסם בפייסבוק)

קראתי את סיפורו של רוה דגן, כפי שפורסם בכתבתו של נחום ברנע בידיעות אחרונות של סוף השבוע והתקשיתי לנשום. 
כאבא לילדים בצבא, כחובש קרבי לשעבר, כבעל תפקיד מנהיגותי שמעודד ומחנך ילדים ללכת לצבא ולקחת אחריות. ואפילו כבן אדם פשוט החי בארץ הזאת, זה מטלטל. הסיפור הזה מכיל את כל מרכיבי הטרגדיה שלנו כאן בארץ.
משפחה לתפארת, מלח הארץ, ילד מוכשר ורגיש. ילד שהיה יכול להיות הכל וגמר שבר כלי, עם כדור אקדח שירה לעצמו בראש. 
יצא לי להדריך מאות חובשים, רופאים וצוותי רפואה בצה"ל, לימדנו אותם איך לתפקד במצבי חירום, איך לטפל באירוע רב נפגעים, איך להציל חיים... לא לימדנו אותם איך להציל את עצמם. 
ההנחה תמיד היתה, שהמטרה היא להציל חיים וברגע האמת צריך לתפקד כמעט אוטומטית, בהתאם לעקרונות הטיפול. מעולם לא למדנו, איך להתמודד כשמטפלים בחבריך הטובים. מה זה עושה לך ואיך אפשר להתמודד? 
לשמחתי לא יצא לי לטפל בצבא בחברים שנפגעו. אבל פעם כשהגעתי ראשון לנפגעים בתאונת דרכים וגיליתי ששניים מתוכם הם חברי, הבנתי שזה משהו אחר, אחר לגמרי. למזלי, שניהם בסוף יצאו בחיים, כך שלא נשארתי עם רגשי אשם.
אבל מה קורה לחובשים שלא מצליחים להציל את חבריהם? איך ממשיכים בחיים כשחברך מת לך בידיים. ואתה, זה שהיה אמור להציל את חייו, נכשל. מה קורה אז...? 
קורה בדיוק מה שקרה לרוה דגן, מה שקרה לרדי פילס, החובש שהגיע לטפל באסון המסוקים, ושם קץ לחייו לפני כ 3 שנים, לאחר שנים של יסורים.
בדקתי ומצאתי שבשנת 2008 זיהו במפקדת קצין רפואה ראשי, שאכן חובשים קרביים חשופים יותר מאחרים לפוסט טראומה, ובנוסף, לוקח להם יותר זמן לפנות לטיפול - תשע שנים בממוצע. 
ומה אתם חושבים קרה לרוה? 
כשפנה להכרה כנכה צה"ל, נענה שכבר חלף יותר מדי זמן. לא יאמן! 
בטקס סיום קורס חובשים, היו משמיעים בזמנו את בלדה לחובש. לצערי הטקסט מתאים גם במקרה זה, רק שהמוות של החובש קרה שנים מאוחר יותר. 
"והם נותרו שניהם, והשדה פתוח.
והם נותרו שניהם, והם גלויים לאש.
אנחנו אבודים - מילמל אז הפצוע,
אחוז בי טוב - ענה לו החובש.
נפצעת גם אתה - מילמל אז הפצוע
עזוב, זה לא נורא - ענה לו החובש.
האש כבדה, כבדה! קשה, קשה לנוע.
רק לא להתייאש, רק לא להתייאש,
אזכור אותך תמיד - נשבע אז הפצוע.
רק לא ליפול - מילמל אז החובש.
שלך עד יום מותך - נשבע אז הפצוע.
היום הוא יום מותי - ענה לו החובש."

גיל לין 6.8.2022 (פורסם בפייסבוק)

יָאִיר נִפְצַע, הוּא מֵת לִי בַּיָּדַיִם
בְּלִי לְהַרְגִּישׁ מֵרִים מַבָּט לַשָּׁמַיִם
אֱלֹהִים, אֵיךְ זֶה פִּתְאוֹם קָרָה
אֵיךְ הַכַּדּוּר הִשִּׂיג אֶת הַמַּטָּרָה

וַאֲנִי חוֹבֵשׁ צְבָאִי וְלֹא מְעַכֵּל
מַבִּיט בַּלּוֹחֵם בְּמַבָּט מְתַסְכֵּל
זוֹכֵר הֵיטֵב אֶת מַבָּט עֵינָיו
כָּל קֶמֶט בַּפָּנִים אֶת יֹבֶשׁ שְׂפָתָיו

זִהִיתִי אוֹתוֹ מִיָּד חָבֵר לַפְּלֻגָּה
פָּצוּעַ אָנוּשׁ לֹא חָלְפָה שָׁעָה
תָּמִיד רִאשׁוֹן שָׂשׂ אֱלֵי קְרָב
כָּךְ הַלּוֹחֵם אָמַר שָׁלוֹם וְעָזַב

הַסִּיּוּט לֹא מַרְפֶּה הַמַּרְאוֹת חוֹזְרִים
חוֹדְרִים לַמֹּחַ וּמִתְיַשְּׁבִים
הַמָּוֶת מוּל הָעֵינַיִם הָרְגִישׁוּת מְנַשֶּׁקֶת

שָׁם נִמְצָא הַטֹּהַר הָאֲמִתִּי, הַשֶּׁקֶט

​

יגאל לוי 6.8.2022 (פורסם בפייסבוק)

הכנע, הסחף בזרם
כה קל, ופשוט. אך לא;
אתה נאחז כמו
אדם המחזיק בענף שצף

בתוך נהר סואן, כמו
עלים שנתלים בעץ
גם בסופה חזקה. כמו
שריד אחרון,
מספינה שאבדה.

הנח להכל, שחרר.
הנהר ישא אותך
אל מקום שבו תוכל להיות;
עלה נשא ברוח
עור שקוף,
חידה.

​

טליה קלמרו, 7.8.2022

נשבר הלב
כמה עצוב
חבר ישראלי שהכרתי רק לקצת בספרד, לפני כ-5 שנים, 
שפתח עבורי את ביתו והכיר לי את חבריו 
ואת חרז דה לה פרונטרה, העיר בה חי ויצר,
 שם קץ לחייו.
כמעט שני עשורים הוא סחב את פוסט הטראומה שחווה בשירות הצבאי
שני עשורים בהם ניסה להסתדר, לקבל את המציאות, לאהוב ולהבין
ולפני שבועיים, החליט לסיים.
בכאב גדול, אני נפרדת מרוה דגן.
גם בלי שדיברנו בכלל בשנים האחרונות,
כמה צורב לדעת על כאבו.
מצורפת כתבה כואבת במיוחד שמציירת 
תמונת מצב שלצערי וצמרמורתי כי רבה, מאד רווחת בארץ זו, 
ארצנו הצבאית.
אני מבקשת לשלוח עטיפה טובה לנשמתו,
הודיה על החסד שעשה עימי בקיץ  2017 ,
וגם צער עז על אוזלת היד.
 

אדוה ענבים (פורסם בפייסבוק) 7.8.2022